תוצאות יישום השיטה

יישום המודל המוצע, יוצר, לאורך זמן, שינויים מרחיקי לכת בהתנהלות המערכת הפוליטית, מינהל המדינה, האזרחים והחברה. התיאור הטוב ביותר, אולי, של השינוי הוא: מעבר ממדינה שהיא אמצעי שליטה באזרחים למדינה שהיא "שותפות" בבעלות האזרחים.

השינוי הוא תוצאה של הצטברות ההשפעות של רכיבי השיטה: כלי הדמוקרטיה הישירה, ביזור השלטון, והחוקה, וההיזון החוזר החיובי ביניהם.

ככל שינוי, גם שינוי זה, כרוך במחירים ובהתמודדות עם אתגרים חדשים - המהווים חלק מתוצאות היישום.

ניתן לקבץ את תוצאות היישום לארבע קבוצות:

  1. איכות הדמוקרטיה
    השיטה משפרת את איכות הדמוקרטיה ומובילה לתאימות בין החלטות החקיקה של הממשל, ל"רצון הכללי" של הציבור.
    השיטה מבטיחה כי ההחלטות נתמכות על ידי רוב הציבור, והדינמיקה שלה מתמרצת חקיקה ברוב גדול. בטווח הארוך, הוכח כי השיטה מקדמת דמוקרטיה קונצנזואלית - השואפת לקבלת החלטות פה אחד.

  2. איכות הממשל
    ריבונות האזרחים והפיכתם לשחקן הפוליטי המכריע, מחוללים ממשל מוכוון-אזרחים, המתחשב ברצונם, חס על כספם ומנסה לשרתם בנאמנות וביעילות.

  3. שיפור החברה
    ההשפעה על האזרחים ועל החברה בכלל היא אולי התוצאה המשמעותית ביותר: האזרחים הופכים למעורבים ואחראים, והחברה הופכת ליותר מאוחדת, סולידרית, סובלנית, מכבדת ושוחרת אמון.

  4. מחירים ואתגרים
    יישום השיטה כרוך גם במחירים והתמודדות עם אתגרים ארגוניים, חוקתיים, חברתיים וחינוכיים.

להלן תיאור ההשפעות והתוצאות של יישום השיטה. תוצאות אלו קשורות בחלקן למנגנונים החוקיים, אולם במידה לא פחותה הן פועל יוצא של שינויים תודעתיים אצל האזרחים, נציגי ומשרתי הציבור.

ניתוח התהליכים והתוצאות מבוסס גם על לימוד יישום רכיבי השיטה במדינות אחרות.

 
 

איכות הדמוקרטיה - ההחלטות השלטוניות תואמות את רצון הציבור

הציבור הוא בעל המילה האחרונה ולכן רצונו מנחה את החקיקה


כל חקיקה של הכנסת עשויה להגיע להצבעה במשאל עם: חוקי יסוד יובאו תמיד למשאל עם, וחוקים רגילים יובאו למשאל עם אם 1% מהציבור רוצה בכך. משום כך, המחוקקים בכנסת, ישאפו להבין במה מעוניין הציבור, ויציעו חקיקה שתהיה מקובלת עליו. המצב כיום: לציבור יכולת השפעה קטנה מאוד. חשובים ממנו הם השותפים הקואליציוניים, מרכזי המפלגה ומנהיגיה, לוביסטים וקבוצות לחץ.




השיטה מבטיחה שכל החוקים הנחקקים נתמכים על ידי רוב הציבור


כל חוק שנחקק זוכה, במידה רבה מאוד של ודאות, לתמיכת רוב הציבור.
אם זהו חוק שלא התקיים לגביו משאל-עם, המשמעות היא שלא הובעה התנגדות ציבורית משמעותית כלפיו; ואם זהו חוק שכן התקיים לגביו משאל-עם, הוא זכה בתמיכת רוב הציבור.
המצב כיום: חוקים רבים עוברים בזכות עסקאות והסכמים קואליציוניים, חלקם בניגוד לרצון רוב הציבור: חוק הגיוס, חוק המרכולים, חוק הפונדקאות וחוק הלאום הן דוגמאות כאלה מהעת האחרונה.




מאפשרת לציבור להחליט בעניינים ספציפיים וכך מגבירה את תאימות החקיקה לרצון הציבור


משאלי העם מאפשרים לציבור להחליט לגבי חוקים נקודתיים. מעבר לכך, הנהגת יוזמה ציבורית, ככלי דמוקרטיה ישירה, תאפשר לציבור להציע חקיקה. המצב כיום: אין לציבור יכולת להגביל, או לכוון את יוזמות החקיקה של הנבחרים. יתרה מזו, ההשפעה בבחירות היא סוג של "עסקת חבילה" - בחירה במפלגה היא בחירה בכל המצע של המפלגה. בכך מוגבלת מאוד הבחירה של האזרח: עליו להחליט מי היא המפלגה שמצעה תואם במידה הטובה ביותר את דעותיו, ואשר מועמדיה גם טובים בעיניו.




ביזור השלטון והדמוקרטיזציה של השלטון המקומי מרחיבים את יכולת ההחלטה של האזרחים על אורחות חייהם בענייני היום-יומיים


עקרון הסובסידיאריות (השיורית) המקנה לרמות השלטון הנמוכות סמכויות מהותיות, יחד עם הדמוקרטיזציה שלהן, מאפשר לאזרחים להחליט בעניינים היום-יומיים החשובים באמת: חינוך ילדיהם, שירותי הבריאות והתחבורה, שיטור ועוד. המצב כיום: לאזרחים אין כל יכולת החלטה ספציפית או כללית בעניינים אלו.




השיטה מעודדת את המערכת הפוליטית לקדם דמוקרטיה קונצנזואלית הפועלת לטובת הציבור בכללותו


מאפיינים רבים של השיטה פועלים בכיוון של הסכמה רחבה, עד כדי קונצנזוס. שלושה מהם חשובים במיוחד: 1. משאלי העם לגבי חוקים ספציפיים, מוכיחים במקרים רבים, לציבור ולנבחריו, כי חילוקי הדעות בעניינים קונקרטיים, אינם תמיד לפי מחנות פוליטיים. תופעה נסתרת יותר מעיני הציבור בשיטה הייצוגית ובמבנה הקואליציוני בישראל. 2. מנגנון ביטול החוקים, אשר כפי שתואר לעיל, מתמרץ את המחוקקים לחוקק חוקים הזוכים לתמיכה רחבה. 3. משאלי העם, כמנגנון קבלת החלטות מוסכם, מונע מהצדדים הפוליטיים לפרק את הקואליציה. שלושה גורמים אלה, כאשר הם פועלים לאורך זמן, מובילים לתובנה, בציבור וגם בקרב הנציגים, כי ניתן ורצוי לפעול במשותף לטובת הציבור, גם כאשר קיימת מחלוקת, משום שברור כי המחלקות תוכרע על ידי הציבור.
בשווייץ, לאחר כ-100 שנות משאלי עם, הגיעו הפוליטיקאים למסקנה כי אין טעם בחלוקה לקואליציה ואופוזיציה, והקימו ממשלת אחדות לאומית המייצגת כמעט 90% מציבור, ופועלת כבר כ-60 שנה באותו הרכב. גם בישראל היו מספר ממשלות אחדות לאומית שתפקדו בדרך כלל טוב יותר מממשלות קואליציוניות צרות: ממשלת הרוטציה פרס-שמיר בשנות ה-80, שהדבירה את האינפלציה, וממשלות אשכול וגולדה בסוף שנות ה-60 - מלחמת ששת הימים ואחריה.
ממשלות האחדות התפרקו בדרך כלל כאשר היתה החלטה שלא ניתן היה לגשר עליה. אולם כאשר יש מנגנון החלטה ציבורי, על ידי משאל עם, משברים כאלה עשויים להמנע. המצב כיום: הגישה היא אנטגוניסטית - חוקים רבים, ואפילו חוקי יסוד עוברים על חודו של קול. בהרבה מקרים, משיקולים אלקטוראליים אפילו מחוקקים חוקים שנויים במחלוקת כדי למצוא חן בעיני המחנה התומך.




חוקה מגדירה את "כללי המשחק" המוסכמים


קיום חוקה, או בשלב ראשון חוקי יסוד במעמד חוקתי (יחייבו אישור במשאל עם), מבהירים את כללי המשחק הפוליטי. חיוב אישור במשאל עם מקנה משנה תוקף לחוקי היסוד ולחוקה. המצב כיום: אין חוקה של ממש. חוקי היסוד הם בעלי מעמד חלש. ניתנים לשינוי, ומשונים על ידי הכנסת, לעיתים קרובות משיקולים קואליציוניים ופוליטיים. העדר החוקה מותיר את החברה הישראלית במצב של קונפליקט תמידי, בו הקבוצות השונות מנסות להשפיע ולקבוע עובדות בשטח.




ביזור השלטון יוצר "דרגת חופש" דמוקרטית נוספת, המאפשרת לקבוצות ולמיעוטים מימוש זכויות קיבוציות והתאמת אורחות חייו


מתן סמכויות ביצוע, ויכולת החלטה דמוקרטיות ברמות השלטון הנמוכות: המקומית ואזורית, יאפשרו לקבוצות מיעוט בעיקר, המתגוררות בהם לנהל את חייו באורח עצמאי. המצב כיום: החלטות השלטון המקומי כפופות להחלטות של שר הפנים.




תמיכת רוב בציבור בכל החוקים הנחקקים מגביר את הלגיטימיות של החוקים ואת הציות להם


השיטה מאפשרת לדעת לגבי כל חוק שנוי במחלוקת מהו רצון העם. ולכן ברור כי ההחלטות המתקבלות נתמכות על ידי העם. חוקים הזוכים ללגיטימציה ציבורית קלים יותר לאכיפה, ושיעור הציות להם גבוה יותר. המצב כיום: כל פוליטיקאי אומר את דעתו ומקדים לה את המשפט: "העם רוצה...". בפועל אף אחד לא יודע מה בדיוק העם רוצה.




נמנעים עיוותי רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים


שיטה המוצעת מונעת במידה רבה את עיוות רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים. למעשה, לא ניתן יהיה להתחייב בהסכמים קואליציוניים על העברת חוקים שאינם זוכים לתמיכת רוב הציבור. המצב כיום: הסכמים קואליציוניים מאפשרים העברת חוקים שאינם נתמכים על ידי רוב הציבור.





 

מקדמת ממשל יעיל ואיכותי

הציבור הוא בעל המילה האחרונה ולכן רצונו מנחה את החקיקה


כל חקיקה של הכנסת עשויה להגיע להצבעה במשאל עם: חוקי יסוד יובאו תמיד למשאל עם, וחוקים רגילים יובאו למשאל עם אם 1% מהציבור רוצה בכך. משום כך, המחוקקים בכנסת, ישאפו להבין במה מעוניין הציבור, ויציעו חקיקה שתהיה מקובלת עליו. המצב כיום: לציבור יכולת השפעה קטנה מאוד. חשובים ממנו הם השותפים הקואליציוניים, מרכזי המפלגה ומנהיגיה, לוביסטים וקבוצות לחץ.




השיטה מבטיחה שכל החוקים הנחקקים נתמכים על ידי רוב הציבור


כל חוק שנחקק זוכה, במידה רבה מאוד של ודאות, לתמיכת רוב הציבור.
אם זהו חוק שלא התקיים לגביו משאל-עם, המשמעות היא שלא הובעה התנגדות ציבורית משמעותית כלפיו; ואם זהו חוק שכן התקיים לגביו משאל-עם, הוא זכה בתמיכת רוב הציבור.
המצב כיום: חוקים רבים עוברים בזכות עסקאות והסכמים קואליציוניים, חלקם בניגוד לרצון רוב הציבור: חוק הגיוס, חוק המרכולים, חוק הפונדקאות וחוק הלאום הן דוגמאות כאלה מהעת האחרונה.




מאפשרת לציבור להחליט בעניינים ספציפיים וכך מגבירה את תאימות החקיקה לרצון הציבור


משאלי העם מאפשרים לציבור להחליט לגבי חוקים נקודתיים. מעבר לכך, הנהגת יוזמה ציבורית, ככלי דמוקרטיה ישירה, תאפשר לציבור להציע חקיקה. המצב כיום: אין לציבור יכולת להגביל, או לכוון את יוזמות החקיקה של הנבחרים. יתרה מזו, ההשפעה בבחירות היא סוג של "עסקת חבילה" - בחירה במפלגה היא בחירה בכל המצע של המפלגה. בכך מוגבלת מאוד הבחירה של האזרח: עליו להחליט מי היא המפלגה שמצעה תואם במידה הטובה ביותר את דעותיו, ואשר מועמדיה גם טובים בעיניו.




ביזור השלטון והדמוקרטיזציה של השלטון המקומי מרחיבים את יכולת ההחלטה של האזרחים על אורחות חייהם בענייני היום-יומיים


עקרון הסובסידיאריות (השיורית) המקנה לרמות השלטון הנמוכות סמכויות מהותיות, יחד עם הדמוקרטיזציה שלהן, מאפשר לאזרחים להחליט בעניינים היום-יומיים החשובים באמת: חינוך ילדיהם, שירותי הבריאות והתחבורה, שיטור ועוד. המצב כיום: לאזרחים אין כל יכולת החלטה ספציפית או כללית בעניינים אלו.




השיטה מעודדת את המערכת הפוליטית לקדם דמוקרטיה קונצנזואלית הפועלת לטובת הציבור בכללותו


מאפיינים רבים של השיטה פועלים בכיוון של הסכמה רחבה, עד כדי קונצנזוס. שלושה מהם חשובים במיוחד: 1. משאלי העם לגבי חוקים ספציפיים, מוכיחים במקרים רבים, לציבור ולנבחריו, כי חילוקי הדעות בעניינים קונקרטיים, אינם תמיד לפי מחנות פוליטיים. תופעה נסתרת יותר מעיני הציבור בשיטה הייצוגית ובמבנה הקואליציוני בישראל. 2. מנגנון ביטול החוקים, אשר כפי שתואר לעיל, מתמרץ את המחוקקים לחוקק חוקים הזוכים לתמיכה רחבה. 3. משאלי העם, כמנגנון קבלת החלטות מוסכם, מונע מהצדדים הפוליטיים לפרק את הקואליציה. שלושה גורמים אלה, כאשר הם פועלים לאורך זמן, מובילים לתובנה, בציבור וגם בקרב הנציגים, כי ניתן ורצוי לפעול במשותף לטובת הציבור, גם כאשר קיימת מחלוקת, משום שברור כי המחלקות תוכרע על ידי הציבור.
בשווייץ, לאחר כ-100 שנות משאלי עם, הגיעו הפוליטיקאים למסקנה כי אין טעם בחלוקה לקואליציה ואופוזיציה, והקימו ממשלת אחדות לאומית המייצגת כמעט 90% מציבור, ופועלת כבר כ-60 שנה באותו הרכב. גם בישראל היו מספר ממשלות אחדות לאומית שתפקדו בדרך כלל טוב יותר מממשלות קואליציוניות צרות: ממשלת הרוטציה פרס-שמיר בשנות ה-80, שהדבירה את האינפלציה, וממשלות אשכול וגולדה בסוף שנות ה-60 - מלחמת ששת הימים ואחריה.
ממשלות האחדות התפרקו בדרך כלל כאשר היתה החלטה שלא ניתן היה לגשר עליה. אולם כאשר יש מנגנון החלטה ציבורי, על ידי משאל עם, משברים כאלה עשויים להמנע. המצב כיום: הגישה היא אנטגוניסטית - חוקים רבים, ואפילו חוקי יסוד עוברים על חודו של קול. בהרבה מקרים, משיקולים אלקטוראליים אפילו מחוקקים חוקים שנויים במחלוקת כדי למצוא חן בעיני המחנה התומך.




חוקה מגדירה את "כללי המשחק" המוסכמים


קיום חוקה, או בשלב ראשון חוקי יסוד במעמד חוקתי (יחייבו אישור במשאל עם), מבהירים את כללי המשחק הפוליטי. חיוב אישור במשאל עם מקנה משנה תוקף לחוקי היסוד ולחוקה. המצב כיום: אין חוקה של ממש. חוקי היסוד הם בעלי מעמד חלש. ניתנים לשינוי, ומשונים על ידי הכנסת, לעיתים קרובות משיקולים קואליציוניים ופוליטיים. העדר החוקה מותיר את החברה הישראלית במצב של קונפליקט תמידי, בו הקבוצות השונות מנסות להשפיע ולקבוע עובדות בשטח.




ביזור השלטון יוצר "דרגת חופש" דמוקרטית נוספת, המאפשרת לקבוצות ולמיעוטים מימוש זכויות קיבוציות והתאמת אורחות חייו


מתן סמכויות ביצוע, ויכולת החלטה דמוקרטיות ברמות השלטון הנמוכות: המקומית ואזורית, יאפשרו לקבוצות מיעוט בעיקר, המתגוררות בהם לנהל את חייו באורח עצמאי. המצב כיום: החלטות השלטון המקומי כפופות להחלטות של שר הפנים.




תמיכת רוב בציבור בכל החוקים הנחקקים מגביר את הלגיטימיות של החוקים ואת הציות להם


השיטה מאפשרת לדעת לגבי כל חוק שנוי במחלוקת מהו רצון העם. ולכן ברור כי ההחלטות המתקבלות נתמכות על ידי העם. חוקים הזוכים ללגיטימציה ציבורית קלים יותר לאכיפה, ושיעור הציות להם גבוה יותר. המצב כיום: כל פוליטיקאי אומר את דעתו ומקדים לה את המשפט: "העם רוצה...". בפועל אף אחד לא יודע מה בדיוק העם רוצה.




נמנעים עיוותי רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים


שיטה המוצעת מונעת במידה רבה את עיוות רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים. למעשה, לא ניתן יהיה להתחייב בהסכמים קואליציוניים על העברת חוקים שאינם זוכים לתמיכת רוב הציבור. המצב כיום: הסכמים קואליציוניים מאפשרים העברת חוקים שאינם נתמכים על ידי רוב הציבור.





 

משפרת את החברה

#demo.question.question1#


#demo.question.question1.answer1#




#demo.question.question2#


#demo.question.question2.answer1#

  1. #demo.question.question2.answer2#
  2. #demo.question.question2.answer3#
  3. #demo.question.question2.answer4#
  4. #demo.question.question2.answer5#




#demo.question.question3#


#demo.question.question3.answer0#

  1. #demo.question.question3.answer1#
  2. #demo.question.question3.answer2#
  3. #demo.question.question3.answer3#
  4. #demo.question.question3.answer4#
  5. #demo.question.question3.answer5#




#demo.question.question4#


#demo.question.question4.answer1#





 

המחירים הכרוכים בשיטה

הציבור הוא בעל המילה האחרונה ולכן רצונו מנחה את החקיקה


כל חקיקה של הכנסת עשויה להגיע להצבעה במשאל עם: חוקי יסוד יובאו תמיד למשאל עם, וחוקים רגילים יובאו למשאל עם אם 1% מהציבור רוצה בכך. משום כך, המחוקקים בכנסת, ישאפו להבין במה מעוניין הציבור, ויציעו חקיקה שתהיה מקובלת עליו. המצב כיום: לציבור יכולת השפעה קטנה מאוד. חשובים ממנו הם השותפים הקואליציוניים, מרכזי המפלגה ומנהיגיה, לוביסטים וקבוצות לחץ.




השיטה מבטיחה שכל החוקים הנחקקים נתמכים על ידי רוב הציבור


כל חוק שנחקק זוכה, במידה רבה מאוד של ודאות, לתמיכת רוב הציבור.
אם זהו חוק שלא התקיים לגביו משאל-עם, המשמעות היא שלא הובעה התנגדות ציבורית משמעותית כלפיו; ואם זהו חוק שכן התקיים לגביו משאל-עם, הוא זכה בתמיכת רוב הציבור.
המצב כיום: חוקים רבים עוברים בזכות עסקאות והסכמים קואליציוניים, חלקם בניגוד לרצון רוב הציבור: חוק הגיוס, חוק המרכולים, חוק הפונדקאות וחוק הלאום הן דוגמאות כאלה מהעת האחרונה.




מאפשרת לציבור להחליט בעניינים ספציפיים וכך מגבירה את תאימות החקיקה לרצון הציבור


משאלי העם מאפשרים לציבור להחליט לגבי חוקים נקודתיים. מעבר לכך, הנהגת יוזמה ציבורית, ככלי דמוקרטיה ישירה, תאפשר לציבור להציע חקיקה. המצב כיום: אין לציבור יכולת להגביל, או לכוון את יוזמות החקיקה של הנבחרים. יתרה מזו, ההשפעה בבחירות היא סוג של "עסקת חבילה" - בחירה במפלגה היא בחירה בכל המצע של המפלגה. בכך מוגבלת מאוד הבחירה של האזרח: עליו להחליט מי היא המפלגה שמצעה תואם במידה הטובה ביותר את דעותיו, ואשר מועמדיה גם טובים בעיניו.




ביזור השלטון והדמוקרטיזציה של השלטון המקומי מרחיבים את יכולת ההחלטה של האזרחים על אורחות חייהם בענייני היום-יומיים


עקרון הסובסידיאריות (השיורית) המקנה לרמות השלטון הנמוכות סמכויות מהותיות, יחד עם הדמוקרטיזציה שלהן, מאפשר לאזרחים להחליט בעניינים היום-יומיים החשובים באמת: חינוך ילדיהם, שירותי הבריאות והתחבורה, שיטור ועוד. המצב כיום: לאזרחים אין כל יכולת החלטה ספציפית או כללית בעניינים אלו.




השיטה מעודדת את המערכת הפוליטית לקדם דמוקרטיה קונצנזואלית הפועלת לטובת הציבור בכללותו


מאפיינים רבים של השיטה פועלים בכיוון של הסכמה רחבה, עד כדי קונצנזוס. שלושה מהם חשובים במיוחד: 1. משאלי העם לגבי חוקים ספציפיים, מוכיחים במקרים רבים, לציבור ולנבחריו, כי חילוקי הדעות בעניינים קונקרטיים, אינם תמיד לפי מחנות פוליטיים. תופעה נסתרת יותר מעיני הציבור בשיטה הייצוגית ובמבנה הקואליציוני בישראל. 2. מנגנון ביטול החוקים, אשר כפי שתואר לעיל, מתמרץ את המחוקקים לחוקק חוקים הזוכים לתמיכה רחבה. 3. משאלי העם, כמנגנון קבלת החלטות מוסכם, מונע מהצדדים הפוליטיים לפרק את הקואליציה. שלושה גורמים אלה, כאשר הם פועלים לאורך זמן, מובילים לתובנה, בציבור וגם בקרב הנציגים, כי ניתן ורצוי לפעול במשותף לטובת הציבור, גם כאשר קיימת מחלוקת, משום שברור כי המחלקות תוכרע על ידי הציבור.
בשווייץ, לאחר כ-100 שנות משאלי עם, הגיעו הפוליטיקאים למסקנה כי אין טעם בחלוקה לקואליציה ואופוזיציה, והקימו ממשלת אחדות לאומית המייצגת כמעט 90% מציבור, ופועלת כבר כ-60 שנה באותו הרכב. גם בישראל היו מספר ממשלות אחדות לאומית שתפקדו בדרך כלל טוב יותר מממשלות קואליציוניות צרות: ממשלת הרוטציה פרס-שמיר בשנות ה-80, שהדבירה את האינפלציה, וממשלות אשכול וגולדה בסוף שנות ה-60 - מלחמת ששת הימים ואחריה.
ממשלות האחדות התפרקו בדרך כלל כאשר היתה החלטה שלא ניתן היה לגשר עליה. אולם כאשר יש מנגנון החלטה ציבורי, על ידי משאל עם, משברים כאלה עשויים להמנע. המצב כיום: הגישה היא אנטגוניסטית - חוקים רבים, ואפילו חוקי יסוד עוברים על חודו של קול. בהרבה מקרים, משיקולים אלקטוראליים אפילו מחוקקים חוקים שנויים במחלוקת כדי למצוא חן בעיני המחנה התומך.




חוקה מגדירה את "כללי המשחק" המוסכמים


קיום חוקה, או בשלב ראשון חוקי יסוד במעמד חוקתי (יחייבו אישור במשאל עם), מבהירים את כללי המשחק הפוליטי. חיוב אישור במשאל עם מקנה משנה תוקף לחוקי היסוד ולחוקה. המצב כיום: אין חוקה של ממש. חוקי היסוד הם בעלי מעמד חלש. ניתנים לשינוי, ומשונים על ידי הכנסת, לעיתים קרובות משיקולים קואליציוניים ופוליטיים. העדר החוקה מותיר את החברה הישראלית במצב של קונפליקט תמידי, בו הקבוצות השונות מנסות להשפיע ולקבוע עובדות בשטח.




ביזור השלטון יוצר "דרגת חופש" דמוקרטית נוספת, המאפשרת לקבוצות ולמיעוטים מימוש זכויות קיבוציות והתאמת אורחות חייו


מתן סמכויות ביצוע, ויכולת החלטה דמוקרטיות ברמות השלטון הנמוכות: המקומית ואזורית, יאפשרו לקבוצות מיעוט בעיקר, המתגוררות בהם לנהל את חייו באורח עצמאי. המצב כיום: החלטות השלטון המקומי כפופות להחלטות של שר הפנים.




תמיכת רוב בציבור בכל החוקים הנחקקים מגביר את הלגיטימיות של החוקים ואת הציות להם


השיטה מאפשרת לדעת לגבי כל חוק שנוי במחלוקת מהו רצון העם. ולכן ברור כי ההחלטות המתקבלות נתמכות על ידי העם. חוקים הזוכים ללגיטימציה ציבורית קלים יותר לאכיפה, ושיעור הציות להם גבוה יותר. המצב כיום: כל פוליטיקאי אומר את דעתו ומקדים לה את המשפט: "העם רוצה...". בפועל אף אחד לא יודע מה בדיוק העם רוצה.




נמנעים עיוותי רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים


שיטה המוצעת מונעת במידה רבה את עיוות רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים. למעשה, לא ניתן יהיה להתחייב בהסכמים קואליציוניים על העברת חוקים שאינם זוכים לתמיכת רוב הציבור. המצב כיום: הסכמים קואליציוניים מאפשרים העברת חוקים שאינם נתמכים על ידי רוב הציבור.